מחכים,לאות מלכיש
על שבר חרס דווח שמביטים אל אותות לכיש ולא רואים את עזקה. המשפט הקצר נשמר; הסיבה המדויקת להעדר האות אינה מפורשת בו.
במקום שבו אנו מצפים לסיפור גדול על חורבן, נמצאו גם הודעות עבודה. בחפירות בשער לכיש התגלו שברי חרס ועליהם מכתבים בעברית קדומה. הם משתייכים לימיה האחרונים של ממלכת יהודה, סביב התקופה שבה הגיע הצבא הבבלי ולכיש חרבה. אבל האנשים שכתבו לא תיארו את עצמם כדמויות בפרק האחרון. הם ביקשו למסור מידע, לקבל הוראות ולהישמע למי שנמצא רחוק.
במכתבים מופיעים שמות של אנשים, וביניהם הושעיהו ויאוש. מערכת היחסים ניכרת בלשון הפנייה ובהודעות שעוברות בין דרגות. העולם שלהם אינו מורכב רק מחומה ומצבא: יש בו מי שכותב, מי שנושא מסר, מי שקורא ומי שמנסה להבין מה עליו לעשות בעקבותיו. החרס הקטן נשאר עדות למאמץ לשמור קשר כשמרחק וחשש מכבידים עליו.
באחד המכתבים מופיע פרט שנעשה מפורסם במיוחד. הכותב מדווח שעוקבים אחר משואות לכיש לפי הסימנים שניתנו, ואילו את עזקה אין רואים. האותות האלה מצריכים יותר מאש על גבעה. כדי שמראה מרחוק יהפוך למידע, מישהו צריך לדעת לאן להביט ומה פירוש הסימן. בלעדי הסכמה כזאת אפשר לראות אור ולא להבין מה נמסר בו.
כאן נפתח פער שקשה לעמוד בפניו. האם אי ראיית עזקה פירושה שכבר נפלה? זו פרשנות מוכרת, והיא משתלבת בתחושת האיום של התקופה. הוצע גם שהכותב מסביר מגבלת תצפית או שגרה של רשת האותות. החרס אינו מוסר את הסיבה במשפט מפורש. לכן אפשר לשמוע את המתח מבלי להכריז שברגע הכתיבה כבר כבו משואותיה של העיר השכנה.
לכיש הכירה גם מתקפה מוקדמת יותר. בשנת 701 לפנה״ס צר עליה צבא אשור, והמצור הונצח בתבליטים בארמון בנינוה. יותר ממאה שנה מפרידות בין האירוע ההוא לבין המכתבים מן התקופה הבבלית. אותו שם עיר מופיע בשתי קבוצות הממצאים, אבל הקולות שבחרסים מאוחרים מן האנשים שנחקקו באבן; ההודעות שלהם שייכות למערכת קשר אחרת ולרגע אחר בחיי יהודה.
איננו מקבלים מן החרסים את כל ההודעות שקדמו להם ואת כל התשובות שבאו אחריהם. נותר קטע של קשר, כמו חלון שנפתח לכמה רגעים. מי שכתב לא ידע מה ישרוד אחרי העיר. מה שהגיע עד אלינו הוא מאמץ מאוד מסוים: להסתכל למרחק, לדייק במה שנראה ובמה שלא, ולגרום לאדם אחר לדעת את ההבדל.
מה נשאר מהסיפור
- גם כשאין רואים, צריך לדעת מה למסור.