הסירה ששטה,בתוך מעטפת
אחרי כאלפיים שנה בבוץ, הסירה הייתה עדינה מכדי פשוט להרים אותה. כדי להציל אותה היה צריך לתת לה לשוט שוב, עטופה מכל צד.
הכנרת נסוגה בזמן הבצורת של 1985 וראשית 1986, וקרקע שבדרך כלל הסתתרה מתחת למים נחשפה. בינואר הבחינו יובל ומשה לופן בקו של סירה בחוף הבוצי סמוך לגינוסר. מה שנראה בתחילה כעץ בתוך בוץ התברר כגוף של כלי שיט עתיק. אורך השרידים היה יותר משמונה מטרים. כדי להוציא אותם היה צריך לפתור בעיה גדולה יותר מזו של מציאה.
הבוץ שמר על העץ. עכשיו היה צריך להוציא את הסירה בלי לאבד את צורתה ברגע שההגנה הזאת תוסר. צוות החפירה, ובו שלי וקסמן, קורט רווה ואורנה כהן, עבד סביב לוחות רוויים שלא יכלו לשאת משיכה כמו עץ חדש. מתנדבים הצטרפו, חלקים נרשמו ותמיכות תוכננו. ככל שנחשף עוד מן הגוף, גדלה גם הבעיה המעשית: איך מזיזים אותו בלי שההרמה עצמה תפרק את מה שנשמר.
ריצ'רד סטפי, מומחה לספנות עתיקה, בדק את החיבורים שבין הלוחות והמסגרות כדי להבין כיצד בעלי מלאכה הרכיבו את הגוף שהתגלה בבוץ. מסמרים וחיבורים קישרו חלק אל חלק. מן המבנה אפשר ללמוד על מלאכת כלי השיט באגם לפני כאלפיים שנה, גם כששמות הבעלים והשטים אינם ידועים. כאן, בתוך מה שנראה תחילה כמו עץ שקוע, נשמרה עבודה שצריכה הייתה להחזיק כלי שיט לאורך שימושו.
כעת הגיע מהלך החילוץ. בין חלקי המסגרת הוכנסו תמיכות, וגוף הסירה נעטף בחומר שהחזיק אותו מכל עבר. המעטפת שיצרה אורנה כהן אפשרה לחשוב על השרידים כמטען עדין בתוך גוף חדש. במקום לנסות לגרור את העץ החשוף על החוף, הוצף שטח החפירה. הסירה, בתוך מעטפתה, הוצפה והועברה על פני המים לעבר מקום השימור.
גם כשהגיעה למקום השימור, הסירה עדיין לא הייתה מוכנה לתצוגה. העץ והמסמרים נזקקו לטיפול ארוך שהתאים למצבם אחרי השהייה במים ובבוץ. בשנת 2000 הועברה הסירה לאולם חדש בבית יגאל אלון. בין ההבחנה הראשונה של האחים לופן לבין העמידה מול המוצג עברו שנים של עבודה, ובמהלכן המשיכו לשמור על הגוף שכבר הוצא מן החוף.
אפשר להביט היום בקווי המתאר ולחשוב על ההפלגות הקדומות. אבל אחת ההפלגות המסקרנות ביותר שלה התרחשה דווקא ב-1986. היא כבר לא נשאה אנשים, והגוף העתיק כמעט לא נשא את עצמו. סביבו נבנה גוף זמני, והמים שהסתירו אותו זמן רב נעשו הדרך להוציאו. כדי לשמור על הסירה, נתנו לה לשוט בתוך סירה אחרת.
מה נשאר מהסיפור
- הגוף החדש שמר על הגוף הישן.