האבנים,שחיכו לתשובה
יהודה המקבי ואנשיו פירקו מזבח, אבל לא השליכו את אבניו. בתוך סיפור החג נשארה גם שאלה שאיש עדיין לא ידע לפתור.
החזרה לירושלים התחילה מול שערים שרופים. בספר מקבים א, יהודה ואנשיו עולים אל מתחם המקדש ומוצאים בחצרות צמחייה שעלתה פרא ומבנים שנפגעו. הקרבות הביאו אותם עד לכאן; עכשיו חיכה להם מקום שאי אפשר פשוט לפתוח ולהמשיך להשתמש בו. הסיפור עוצר לתאר את האבל. אחריו מתחילה העבודה: לפנות, לבנות, להכין כלים ולהחזיר למקום את הפעולות שנעצרו בו.
במרכז המתחם עמד המזבח שחולל. אנשיו של יהודה פירקו אותו ובנו מזבח חדש מאבנים שלא סותתו. את הישנות שמרו. לפי המסופר, האבנים הונחו במקום מתאים בהר הבית עד שיבוא נביא ויורה מה לעשות בהן. כך נוצרו באתר שתי משימות שונות: להקים מקום שאפשר לעבוד בו כעת, ולתת מקום גם לאבנים שגורלן עדיין לא הוכרע.
הם הכינו כלי קודש חדשים, הכניסו מנורה ושולחן והדליקו את נרות המנורה. בכ"ה בכסלו נערכת החנוכה. מקבים א מתאר שירים, נבלים ומצלתיים, וחגיגה הנמשכת שמונה ימים. נקבע שהיא תחזור מדי שנה. עבודת השיקום קיבלה אפוא גם מועד בלוח, צליל ותנועה של אנשים שבאים לחגוג. ובזמן החגיגה עדיין נדרשה שמירה על המקום ועל מי שחזרו אליו.
מקבים ב מוסיף לחגיגה ענפים וכפות תמרים. שמונת הימים קשורים בתיאורו לזיכרון סוכות, שלא יכלו לחגוג כראוי כשהיו בהרים ובמערות. החזרה מאפשרת לציין כעת גם את מה שנמנע קודם. שני הספרים שומרים דגשים שונים של אותו מפגש מחודש עם המקדש: האחד משתהה על הבנייה והאבנים, והאחר נותן מקום לענפים ולחג שהוחמץ בימי המנוסה.
סיפור פך השמן נכנס אל התמונה דרך מקור אחר, מאוחר יותר: התלמוד הבבלי במסכת שבת. שם מסופר על פך חתום שהיה בו שמן ליום אחד, ושמנו דלק שמונה ימים. המסורת הזאת נכתבה מאות שנים אחרי האירוע ואינה נזכרת בתיאור החנוכה שבמקבים א. כך הצטרפו לאורך הדורות אל זיכרון החג אבנים שנשמרו, ענפים שנישאו ופך שמן חתום.
אפשר לחזור אל האנשים שבמתחם דרך המעשים שסופר עליהם: הם פירקו מזבח, הכינו כלים, ניגנו ושמרו. ליד הבניין החדש נשאר מקום לאבנים הישנות. הטיפול בהן לא עצר את החנוכה, והחנוכה לא העלימה אותן. משנה לשנה חזר זמן החג; בתוך הסיפור נשארה גם ערמת אבנים שעדיין חיכתה לתשובה.
מה נשאר מהסיפור
- אפשר להתחיל מחדש גם כשלא לכל אבן יש תשובה.