האלפבית הלך,בכיוון אחר
מישהו חרת אלפבית על שבר כלי, אבל קרא אותו משמאל לימין. השורה מוכרת מאוד, ובכל זאת היא אינה מצייתת לכל ההרגלים שלנו.
עשרים ושתיים אותיות מספיקות כדי לזהות מה קורה בשורה התחתונה של חרס מעזבת צרטה. לא שם של מלך, לא רשימת שלל ולא חוזה. אלפבית. גם בלי לדעת לקרוא את כל הסימנים העתיקים, המבנה נעשה מוכר: רצף שמארגן אותיות כך שאפשר לזכור אותן, ללמד אותן ולמצוא את הבאה אחריהן. אלא שהיד הזאת התקדמה משמאל לימין.
החרס נמצא בחפירות ביישוב קטן ליד ראש העין בשנת 1976. על פניו חמש שורות של סימנים. השורה החמישית היא זו שאפשר לזהות כרצף אלפביתי; השורות האחרות אינן מספרות לנו סיפור שקוראים בביטחון. החפץ אינו פתק עם חתימת הכותב, ולכן איננו יודעים את שמו, את גילו או מי הביט מעבר לכתפו בשעת החריתה.
תרגיל כתיבה הוא אחד ההסברים שהוצעו לחפץ. השורה הסדורה מתאימה לאדם שחוזר על רצף, בודק איזו אות באה אחרי איזו ומנסה לקבע ביד מה שכבר נשמע באוזן. בן כמה היה? אין תשובה על החרס. הלמידה יכולה להיות של ילד או של מבוגר, והתפקיד אינו רשום לצד הסימנים. נותר המאמץ לחרות סדר במקום שבו פני השבר מציבים גבול למקום הכתיבה.
סדר האותיות קרוב מאוד למוכר לנו, אך מסורות קדומות לא תמיד הסכימו בכל פרט. המחקר על לוחות אלפבית דן, בין השאר, בסדר שבו פ קודמת לע. אצלנו ע קודמת לפ. לפנינו סדר אחר, יציב דיו כדי שאדם ישנן אותו ויחרות אותו על חרס. האותיות המוכרות נשארות קרובות, אבל השתיים האלה מחליפות ביניהן מקום.
גם הכיוון, שנראה לנו חלק בלתי נפרד מן העברית, עדיין לא היה כלל שאפשר להשליך באותה צורה על כל ראשית הכתב באזור. החרס נשמר במוזיאון ישראל, שבו הוא מתוארך למאה האחת עשרה לפני הספירה. חוקרים מדגישים את הקושי לקבע תאריך מדויק לחפץ שנמצא בהקשר משני. זמן היישוב וזמן החריתה אינם בהכרח תאריך אחד.
נותר כאן מפגש צנוע עם פעולה עצומה: הפיכת קול לסימן שאדם אחר יוכל לחזור אליו. איננו חייבים לפתור את כל השורות כדי לראות את המאמץ. מי שחרת את האלפבית הותיר לא רק אותיות בודדות, אלא החלטה שיש להן סדר. כשאנחנו חוזרים מא ועד ת, אנחנו פוגשים הרגל שחלקיו עתיקים מאוד, אבל הדרך אליו לא הייתה נתיב יחיד.
מה נשאר מהסיפור
- אות מוכרת יכולה להגיע מן הצד שלא חיכינו לו.