פס סגול,בלב הנחושת
בלב אזור הפקת הנחושת נמצא בד עם חוטים בצבע שמקורו בים התיכון. די היה בפס זעיר כדי לפתוח מרחק גדול בין המכרה לבין החוף.
קטע הבד קטן כל כך שאפשר לפספס אותו בין שאריותיו של מחנה תעשייתי. אורכו מעט יותר מסנטימטר ורוחבו פחות מחצי סנטימטר. אבל בתוך האריגה עוברים חוטים בגוון ורוד-סגול. בתמנע, מקום שמוכר בזכות מכרות הנחושת והכבשנים, החוטים האלה מושכים את המבט למלאכה אחרת לגמרי: צבע יקר שהתחיל בגופם של חלזונות מן הים התיכון.
בחפירות באתר המכונה כיום גבעת העבדים נשמרו חלקי בדים וסיבים בזכות היובש. בין שרידי תעשיית הנחושת נותרו גם דברים שאנשים לבשו או החזיקו קרוב לגוף. מתוך המכלול נבדקו דגימות צבע, ובשלוש מהן זוהו מרכיבים כימיים אופייניים לארגמן מן החי. הפס הזעיר קיבל לפתע כתובת רחוקה: חומר שהגיע מן הים התיכון.
היו שם סיבים, חוט שזור שבקצהו צבע וקטע אריג עם חוטי ערב צבעוניים. הבגד השלם ובעליו אינם ידועים. מה שנשאר מספיק כדי להבחין בבחירה: בתוך מלאכת הטקסטיל הושקע חומר צבע יקר וידע מסוים מאוד. אפילו קצה של חוט יכול היה להחזיק את המאמץ של איסוף, הכנה, צביעה ושזירה.
חלק מן החוט נשלח לבדיקה ישירה של פחמן רדיואקטיבי. התוצאה התאימה למסגרת הזמן של האתר: סביב המעבר לאלף הראשון לפני הספירה. זהו שעון מסוג אחר משם שמופיע בסיפור. הוא עוסק בחומר עצמו ובזמן שבו חי בעל החיים שסיפק את הצמר, לא בזהותו של האדם שלבש או החזיק אותו אחר כך.
הכנת ארגמן דרשה ידע ועבודה. הצבע הופק מחלזונות ימיים, ותהליך ההכנה הושפע מתנאים כגון אור וחמצן. חוקרים השוו את החומרים העתיקים לתוצאות ניסויי צביעה. כאן אין הוראות קסם להפיכת כל בד לסגול; יש מלאכה שהתבססה על היכרות עם חומר חי ועל שליטה בתהליך. החוף ותמנע לא עמדו זה לצד זה. מישהו היה צריך לחבר בין העולמות.
לכן פיסת הבד משנה את תמונת המחנה בלי למסור לנו דיוקן שלם. לצד האש, הסיגים והנחושת היו גם בחירות של מראה, מגע ויוקרה. פס דק יכול היה להספיק כדי להבליט אריג. מי שבחר בו נעלם, אבל הבחירה בחומר נדיר נשארה כרוכה בתוך חוטים רגילים. במדבר שרד הפס. האריג השלם, מי שלבש אותו והאירוע שלכבודו נבחר אינם נראים, אבל בתוך החוטים הפשוטים עדיין עובר הצבע היקר.
מה נשאר מהסיפור
- לפעמים כל היוקרה נכנסת בפס אחד.