השמש נכנסה,לבית הכנסת
נכנסים לבית כנסת ומוצאים על הרצפה מרכבה של אל השמש. מסביבה שמות מזלות בעברית, ובכניסה גם שמותיהם של שני האומנים.
המבט יורד אל הרצפה ומגלה דבר שקשה לצפות לו. במרכז בית הכנסת בבית אלפא נוסעת מרכבה, ובה דמותו של הליוס, אל השמש מן העולם היווני והרומי. סביבה מעגל מזלות, ושמותיהם כתובים בעברית. כמה צעדים מספיקים כדי לפגוש יחד את השמים, את שפת המקום ואת בית התפילה. כל אלה הורכבו מאלפי אבנים קטנות שבחרו לסדר בדיוק כך.
את העבודה עשו מריאנוס וחנינא בנו. שמותיהם נותרו בכתובת יוונית על הרצפה, סמוך לכניסה. כתובת אחרת, בארמית, קושרת את הפסיפס לימי הקיסר יוסטינוס, ככל הנראה יוסטינוס הראשון, ומזכירה דמי מכירה של מאה סאים חיטה שנידבו בני הכפר. מאחורי הצבעים מסתתר אפוא יבול שנאסף והפך לשכר אומנים. את כמות החיטה אפשר כמעט להרגיש בתוך התמונה.
הרצפה מתקדמת בשלושה שטיחים מצוירים. באחד מהם מופיעה עקדת יצחק, ובה אברהם ויצחק, האיל, הנערים והחמור. מעל המעשה מופיעה יד ולצידה המילים הקצרות "אל תשלח". הסיפור נעצר דווקא ברגע של עצירה. בשטיח אחר נראים ארון קודש ומנורות, ולצידם חפצים המזוהים עם העולם היהודי. באמצע כל אלה נפתח גלגל המזלות, כאילו הרצפה מחזיקה כמה אופני ראייה בבת אחת.
בפינות המסגרת שסביב הגלגל עומדות ארבע דמויות נשים המייצגות את עונות השנה. במעגל עצמו יש מקום לכל שנים עשר המזלות, לא רק לזה שאליו מישהו מרגיש שייך. המעגל מסדר חילוף קבוע בתוך צורה שאפשר לראות במבט אחד. מי שנכנס מן השדה, ומכיר היטב את ההבדל בין עונה לעונה, פוגש על האבן עולם שיש בו גם זמן, גם מחזור וגם מלאכת ציור.
לשילוב הזה הוצעו פירושים שונים, ואין בידינו הסבר אחד של כל אנשי הקהילה למה שעשתה השמש שם. אבל הבחירה הממשית מונחת לפנינו: אנשים יהודים הזמינו רצפה ששאבה גם משפה אומנותית רחבה שהייתה מוכרת סביבם. אפילו שפות הכתובות משתנות בתוך הבניין. במקום תמונה שטוחה של ציבור שחושב כולו דבר אחד, נשאר חדר שמזמין יותר ממבט אחד.
אולי הפרט המפתיע ביותר מחכה בחזרה ליד הכניסה. מן הגלגל המפואר אפשר לשוב לשמות שני בעלי המלאכה. האב והבן קיבלו מקום ברצפה שיצרו, והכפר שהפך חיטה לאבנים צבעוניות נזכר לצידם. כך השמש הגדולה מחזירה אותנו אל מעשה אנושי מדויק: להזמין, לאסוף, לתכנן, להניח אבן ליד אבן. השמים שעל הרצפה נעשו בידיים.