קול,מעבר לסלע
שתי קבוצות חצבו בתוך הסלע בלי לראות זו את זו. הכתובת שהשאירה את רגע המפגש בזיכרון אינה מזכירה אף מלך.
לפני שהמים יכלו לעבור, היה צריך לחבר שני קצוות שלא ראו זה את זה. הנקבה שמתחת לירושלים הוליכה מים ממעיין הגיחון אל אזור ברכת השילוח, לאורך יותר מחצי קילומטר. המעבר שנשאר מעיד על עבודה רבה של חציבה בסלע, ובסופו של דבר שני נתיבי החציבה היו צריכים להפוך למעבר אחד.
הרגע החד ביותר בסיפור נשמר בכתובת. היא מספרת כי כאשר נותר מרחק קצר לפריצה נשמע קול של אדם הקורא לחברו. לאחר מכן מתוארים החוצבים המכים זה לקראת זה, עד שהמים יכולים לזרום מן המוצא אל הברכה. אין בידינו שמות האנשים האלה. דווקא פעולתם, ולא ייחוסם או תוארם, היא שנבחרה להישאר חקוקה.
על פני הקרקע אפשר היה לראות את המעיין ואת אזור הברכה. בתוך הסלע נעלם המבט המשותף, והתוואי שנותר מתפתל במקום להימתח בקו ישר בין הקצוות. איך מכוונים שם עבודה? חוקרים בחנו את תנאי הסלע ואת האפשרות להיעזר בקולות. במחקר גאו-ארכאולוגי הוצע שתיקונים בתוכנית אפשרו קשר אקוסטי עם צוותים שפעלו מעל פני השטח, דרך שכבות הסלע שהפרידו ביניהם.
הקול שבכתובת מגיע רק סמוך לפריצה. עד אליו כבר נחצב רוב המעבר, אבל דרך ההכוונה בשלבים הקודמים אינה מתוארת בטקסט. נותר הבדל בין הרגע שהחוצבים בחרו להנציח לבין הפתרון ההנדסי שחוקרים מנסים להבין מן התוואי. גם התיארוך נבדק: חומר מן הטיח ומשקעי מערה נחקרו לצד הקישור המקובל של המפעל לסוף המאה השמינית לפנה״ס ולחזקיהו.
הפתעה נוספת מחכה במקום שבו הכתובת נמצאה. היא לא הוצבה בנקודת המפגש, אלא קרוב לקצה הדרומי. שם, לאורך הדרך שהמים עברו בה, נשמר סיפור הפריצה. בטקסט שנותר אין שם של מלך או רשימת בעלי תפקידים. מרכז הכובד נמצא אצל האנשים שהיכו בסלע, שמעו זה את זה והשלימו את החיבור.
במאה התשע עשרה זוהתה הכתובת מחדש, זמן רב אחרי שהעבודה עצמה נעשתה. כיום האבן המקורית נמצאת באיסטנבול והמנהרה נשארת בירושלים. שתי דרכים לשמור סיפור נפרדו: מקום שאפשר לעבור בו וטקסט שאפשר לקרוא בו. בשניהם נותר אותו שיא קטן ומדויק, הרגע שבו קול מן הצד האחר הפך את הסלע המפריד להבטחה של מפגש.
מה נשאר מהסיפור
- לפני שהמים עברו, עבר קול.