האי שהתעורר,מתחת לסיר
הנוסעים מצאו חול ועשב ועלו לבשל. הטעות שלהם התגלתה רק כשהאדמה התחממה והתהפכה.
תחילה יש ספינה. אחר כך נראה דבר שאפשר לעמוד עליו: חול שהצטבר, צמחייה שצמחה מעליו, מקום שנראה כמו יבשה. הנוסעים יורדים מן הספינה ועולים אליו. בתוך כמה משפטים נפתחת בסיפורי רבה בר בר חנה תמונה שאפשר לזהות מיד: הפסקה בדרך, ירידה מן הסיפון, מקום להניח בו את צורכי הארוחה.
הסיפור מובא בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא, בין מסעות מופלאים וגוזמאות גדולות. הוא אינו מציין חוף בארץ שבו אפשר לבקר כדי למצוא את האי. זהו ים של סיפור, שהמספר יכול להניח בו דבר עצום בלי למדוד את עומקו. דווקא בתוך המרחב המופלא, הפעולות של האנשים קטנות ומוכרות: הם רואים, מסיקים, עולים, אופים ומבשלים.
כאן היתרון שלהם הופך לסכנה. החול והעשב נראים כמו סימנים מספיקים. אבל מתחתיהם יש גב של דג גדול. בזמן שהאנשים מתייחסים אליו כאל קרקע, החום של הבישול מגיע אל הגוף החי. הדג מתהפך. באחת, מה שהיה רצפה נעשה תנועה, ומה שנראה יציב אינו מחזיק עוד את הנוסעים.
לספינה שנשארה קרובה יש עכשיו תפקיד אחר לגמרי. בתחילת הסיפור היא הייתה כלי שממנו יצאו; בסוף היא האפשרות לשוב. המספר אומר שלולא קרבתה היו טובעים. הגוזמה העצומה נסגרת בפרט קטן ומעשי של מרחק. דג גדול דיו לשאת חול ועשב אינו מה שמציל אותם. מה שמציל הוא שהדרך חזרה עדיין סמוכה.
עכשיו אפשר לחזור אל אותם חול ועשב מתחילת המסע. הם עדיין נמצאים על גב הדג, אלא שהנוסעים כבר יודעים מה נשא אותם. הסיר שחיממו עמד על גוף חי; המעבר הקצר מן הספינה נעשה לפתע המרחק שצריך לעבור בחזרה. שום דבר מן ההתחלה לא הוחלף. הדג זז, וכל פעולה פשוטה שעשו עליו מקבלת בתוך רגע משמעות חדשה.
זאת מורשת שאינה מונחת בוויטרינה: קטע קצר שעובר דרך קריאה, קול ודמיון. בכל פעם שמספרים אותו שוב, צריך להחליט מתי יידע המאזין שהאי הוא דג. מוקדם מדי וההפתעה נעלמת; מאוחר מספיק, והוא יורד לרגע עם הנוסעים אל מה שנראה כמו יבשה. ואז הסיר מתחמם, הקרקע זזה, והספינה מחכה סמוך.
מה נשאר מהסיפור
- העשב נשאר עשב. מה שמתחתיו שינה הכול.