שנה שנכנסה,בכף יד
על אבן קטנה אין שמות של חודשים, אלא עבודות. מי שהחזיק בה יכול היה לראות שנה שלמה דרך מה שצריך לעשות בידיים.

האבן קטנה מכדי להיראות כמו לוח שנה שמנהלים מולו שנה שלמה. אורכה כאחד עשר סנטימטרים ורוחבה כשבעה, ועליה שורות קצרות של כתב אלפביתי קדום. היא נמצאה בתל גזר בשנת 1908, בחפירות רוברט מקאליסטר. מה שמשך את העין לא היה תאריך חגיגי או שם מלך, אלא רצף שחוזר אל האדמה: אסיף, זריעה, קציר ופירות קיץ.
היום אנחנו פוגשים שנה כריבועים ריקים שמחכים למילוי. כאן הסדר הפוך. הפעולות עצמן נותנות לזמן את צורתו. חלק מהתקופות נמשכות חודש, אחרות חודשיים. אין צורך לדעת את שמו של הכותב כדי לראות עד כמה השנה הזאת מלאה: לא יחידות זהות שמחליפים להן מספר, אלא עבודות שמגיעות בתורן ודורשות הכנה אחרת.
ברשימה מופיעה גם הפשתה, לצד הקציר. הפרט הזה מוציא את המבט מצלחת האוכל לבדה. שדה יכול להיות חלק מסיפור של בד ושל חפצים, לא רק של לחם. השעורים מקבלות מקום משלהן, וגם עבודות הכרם ופירות הקיץ נוכחים. חלק מן המונחים העתיקים מפורשים בכמה דרכים, ולכן המילים הקצרות פותחות שאלות ולא רק סוגרות רשימת מטלות.
לשם מה חקקו את הרצף? הוצעו תרגול כתיבה, אמצעי לזכירה ורישום מעשי. כל אפשרות משנה את הדרך שבה מדמיינים את היד האוחזת באבן: יד של מי שמשנן, של מי שמלמד או של מי שבודק מה הגיע זמנו. זהותו ושימושו של הכותב לא נמסרו. גם תיארוך הכתב וסיווגו נדונים במחקר; הרצף של העבודות נשאר החלק שאפשר לקרוא על החפץ עצמו.
דווקא העדרו של הסבר ארוך משאיר אותנו קרובים לאנשים שעבדו. מי שאסף, זרע או קצר הכיר זמן דרך חומר משתנה: דבר שצריך להיאסף, דבר שצריך להיטמן, דבר שמבשיל. הרשימה אינה מגלה אם אותה משפחה ביצעה את כל העבודות, ואם שנה מסוימת הייתה מוצלחת. היא שומרת את היחס ביניהן, מעין מסגרת שאדם יכול לזהות גם בלי למלא בה את חייו של הכותב.
האבן המקורית נמצאת כיום באיסטנבול, ובתל גזר מוצג דגם מוגדל. הדגם מאפשר לקרוא בנוחות דבר שפעם נכנס ליד אחת. אבל הגודל המקורי הוא חלק מן ההפתעה: שנה שנראית אינסופית למי שעובד בה נדחסת לשורות מעטות. האבן לא מספקת לנו יום חופשי או לוח פגישות. היא מציעה דרך אחרת לראות שנה: דרך הדבר שמגיע זמנו להיעשות.
מה נשאר מהסיפור
- לפעמים שנה נכתבת בפעלים.