החדר הזה לא מתרחק.,הוא מטפס.
בציור הזה אין נקודה אחת שהכול בורח אליה. החדרים עולים בדף, וכך רואים כמה חדרים בבת אחת.
זוכרים את אשת פוטיפר, שרדפה אחרי יוסף? בשירה הפרסית יש לה שם: זולייכה. המשורר ג'אמי מהעיר הראת סיפר שהיא הובילה את יוסף דרך שבעה חדרים בארמון שלה ונעלה כל דלת. כשהוא ברח, הדלתות נפתחו מעצמן.
ב-1488 צייר בהזאד, הצייר הגדול של הראת, את הרגע הזה לעותק של הבוסתן, ספר שירה של סעדי. אין שם קופסה אחת של חדר. קומות, מדרגות ודלתות נערמות זו מעל זו, והעין מטפסת מדלת לדלת עד שהיא מוצאת את יוסף.
באירופה של אותן שנים ציירו אחרת: קווים שמתרחקים נפגשים בנקודה אחת, נקודת המגוז. כאן אין נקודה כזו. בהזאד מחליף נקודת מבט: את הרצפה המעוטרת רואים כמעט מלמעלה, ואת האנשים מהצד. ככה רואים יחד רצפה, דלתות ואנשים.
אז איך יודעים מה רחוק? בציור הזה, מה שגבוה בדף רחוק יותר. מה שמסתיר נמצא לפני. וגודל? כאן הוא כמעט לא מספר על מרחק.
שבע דלתות, אפס נקודות מגוז. יוסף עדיין ידע לאן לברוח.
עוד דברים שכדאי לדעת
- בהזאד, הראת, 1488
- לעותק של הבוסתן של סעדי
- שמור בספרייה הלאומית בקהיר
שלושה רמזים לחלל בציור פרסי
- גבוה בדף: רחוק יותר.
- מסתיר: נמצא לפני.
- גודל: לא תמיד מרחק. בודקים.
מה רומז כאן שחדר רחוק יותר?
- הוא קטן יותר
- הוא גבוה יותר
- הוא כהה יותר
בודקים
הוא גבוה יותר
בציור הפרסי הזה המרחק מטפס למעלה. הגודל כמעט לא עוזר, ולכן העין צריכה רמזים אחרים.
מנסים
עקבו באצבע מדלת לדלת עד יוסף, ובכל דלת אמרו איזה רמז עזר.
הגילוי
במעבר מדלת לדלת, הגובה בציור הראה מה רחוק יותר וההסתרה הראתה מה נמצא מלפנים.
